פסק-דין בתיק ע"א 47856-09-12

א.         בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ג' נאסר), מיום 20.6.2012, בת.א. 2892/05, לפיו נקבעה חבותה של המשיבה כלפי המערער בגין אירוע תאונתי מיום 15.4.05, בניכוי אשם תורם בשיעור של 20%, והמשיבה חוייבה לפצות את המערער בסכום של 136,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20%.

ב.         הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

            בהיות המערער קטין כבן 13, הוא רכב על אופניו בכביש פנימי בכפר ג'דידה. הגלגל הקדמי נכנס לתוך בור באמצע הכביש, דבר שגרם לנפילתו של המערער ולפגיעת גוף בעיקר בברך ימין. יצויין, כי בן דודו של המערער רכב על האופניים ביחד עימו, כשהוא יושב על האופניים לפני המערער (עמ' 14 לפרוט'). 

ג.          בית משפט קמא שמע את הראיות וניתח בפסק דינו את המסכת הראייתית שנפרשה בפניו בשלמותה. מסקנת בית משפט קמא היתה כי עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה האזרחי שהוטל עליו בנוגע לנסיבות אירוע התאונה.

ד.         בית משפט קמא קבע, כי לא זו בלבד שהמשיבה נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי כל התושבים שבתחום שיפוטה אלא שהיא חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי המערער שרכב על אופניו בכביש ציבורי הנמצא באחריותה של המשיבה.

מסקנת בית משפט קמא היתה כי המשיבה הפרה חובת זהירות זו בכך שלא נקטה באמצעים הסבירים המתבקשים להסרת המפגע, שכן בכביש זה קיים בור בממדים ובעומק המהווים סיכון בולט לעוברי האורח, ובוודאי גם למי שרוכב על אופניים באותו מקום. מכאן שהמערער נפגע עקב הפרת חובת זהירות זו.

ה.         בנוסף קבע בית משפט קמא, כי המשיבה לא קיימה את החובה המוטלת עליה על פי דין, דהיינו, פקודת המועצות המקומיות, המחייבת את הרשות המקומית לקיים פיקוח, תיקון, ניקוי והסרת כל המכשולים שברחוב.

ו.          יחד עם זאת, סבר בית משפט קמא, כי המערער נושא בתרומת רשלנות בשיעור של 20% בהתחשב בכך שמדובר בבור שאיננו נסתר מן העין שהרי הוא ממוקם כמעט באמצע הכביש ורכיבה זהירה יותר של המערער היה בה כדי למנוע את התרחשות התאונה.

            בקביעת שיעור הרשלנות התורמת הביא בית משפט קמא בחשבון את גילו של המערער במועד האירוע (13), את העובדה שהוא רכב על אופניו בכביש ציבורי בתוך כפר מגוריו, וכמו כן התחשב בית המשפט ביכולת המוגבלת של ילד בגילו להפעיל שיקול דעת בדבר הזהירות הנדרשת תוך כדי רכיבה על אופניים.

ז.          באשר לנזק שנגרם למערער:

            נוכח מחלוקת בין הרופא שמטעם המערער מחד גיסא, והרופא מטעם המשיבה מאידך גיסא, מינה בית משפט קמא את הפרופ' ד. מנדס כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי. בחוות דעתו הראשונה מיום 1.2.09 הורה המומחה הרפואי על ביצוע בדיקות הדמייה, ולאחר מכן ביום 5.9.10 ניתנה חוות דעתו, ובה קבע למערער נכות צמיתה בשיעור של 30% בגין קשיון נוח של ברך ימין (סעיף 48 (2) (ג) של תקנות הביטוח הלאומי), וכן הוסיף, שנוכח גילו הצעיר של המערער יש להתחשב גם בתקנה 15.

ח.         המומחה הרפואי נחקר בחקירה נגדית על חוות דעתו בבית המשפט, וציין (עמ' 28 לפרוט') כי ביצע בדיקה חוזרת, וכי נכותו של המערער כיום נעה בין 15% ל - 20%.

ט.         בית משפט קמא מציין בפסק דינו, כי ניתן להבין את תשובתו של המומחה הרפואי כך שחל שיפור במצב הברך, מבלי לקבוע באופן וודאי את שיעור הנכות הרפואית (פיסקה 10 של פסק הדין).

י.          מוסיף בית משפט קמא, כי בעוד ב"כ המערער סבורה שנוכח עדותו של המומחה הרפואי יש להעמיד את נכותו הרפואית של המערער על 20%, סבורה ב"כ המשיבה שיש לשלול לחלוטין את חוות דעתו של המומחה הרפואי ולקבוע כי לא נותרה נכות צמיתה כלשהי.

יא.        בית משפט קמא מציין, כי נחה דעתו שלא היה שבר בברך ימין, אך מאידך גיסא ומאחר והנכות הרפואית ניתנת על הגבלה בתנועות, ולא בגין קיומו או אי-קיומו של שבר, סבור בית משפט קמא, כי קביעת נכות רפואית בשיעור של 15% מבטאת באופן סביר את נכותו הרפואית הצמיתה של המערער.

יב.        באשר לפריטי הנזק העריך בית משפט קמא את נזקו של המערער בגין הפסדי שכר לעבר, על דרך האומדנא, בסכום של 10,000 ש"ח, את הפסד כושר ההשתכרות לעתיד בסכום של 100,000 ש"ח, את הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד העריך בסכום של 10,000 ש"ח, את ההוצאות הרפואיות לעבר ולעתיד ונסיעות בסכום של 5,000 ש"ח, ונזק שאיננו ממוני (בשים לב לגילו של המערער, הפגיעה הרפואית, והנכות הרפואית בשיעור של 15%), בסכום של 45,000 ש"ח. 

סך נזקיו של המערער הועמדו על ידי בית משפט קמא על סכום של 170,000 ש"ח, ולאחר הפחתת אשם תורם בשיעור של 20% הועמדה היתרה לפיצוי על 136,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד.

יג.         שני הצדדים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעוריהם מונחים בפנינו.

            תמצית טענת המערער היא כי שגה בית משפט קמא משהטיל על המערער 20% רשלנות תורמת, שהינו שיעור גבוה ביחס לנסיבות האירוע וגילו של המערער שהיה קטין במועד האירוע. כן טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא משהעמיד את הנכות הרפואית על 15% בלבד, כשלטעמו של המערער לא ניתן לכך הסבר מניח את הדעת, מה גם שהמומחה הרפואי, לאחר שבדק שנית את המערער העריך כי נכותו נעה בין 15% ל - 20%.